בשנים האחרונות אנחנו נחשפים יותר ויותר למה שעד לא מזמן לא היה קיים בעולם המקצועי – אנשים המספרים על הכישלונות שלהם. האם זה מעשה אמיץ מצד המציגים או שאולי ממש לא?

ובכן מדובר בתופעה של ממש: "Fuck up nights" (ערבי כישלונות) מכל הסוגים והמינים צצים בתדירות גוברת בכל העולם. על הבמה עולים אחד אחרי השני אנשים בולטים וחשובים ומספרים כיצד פעם אחת הם נפלו על הפנים. למה להם?

אז קודם כל למה זה עובד? זה עובד כי לפני הכל מדובר בסיפור, וסיפורים, במיוחד אותנטיים, זה תמיד נפלא. במקרה הזה גם מדובר בסיפור בפורמט טרגדיה קלאסית: כל סיפור כזה מתחיל מציפייה להצלחה גבוהה מאד ואז מתדרדר לתחתית, ממש כמו ברומיאו-וג'ולייט. הפער הגדול הזה בין הפוטנציאל לבין התחתית אליה מגיע הגיבור, מבטיח שהסיפור ישמור על הצופים מרותקים. נוסף על כך, הם גם מרגישים נפלא כי ברגעים האלה ממש, הכישלונות האישיים שלהם מתגמדים.

אוקי, הבנו למה זה מעניין לצופה, השאלה היא למה שזה יהיה טוב למספר? ובכן, בזמן שהסיפור שמסופר על הבמה הוא טרגדיה לכל דבר, הסיפור של המספר עצמו בקונטקסט הרחב הוא סיפור ניצחון. תחשבו על זה, הם כמעט אף פעם לא מספרים על כישלון שרק עכשיו קרה, על כן, מאז הירידה יש כבר עליה. כלומר זה כבר לא סיפור טרגדיה, אלא פורמט אחר לגמרי – סיפור התגברות על מכשולים, המוכר גם כפורמט "איש בבור". פורמט שרוב הסרטים ההוליוודיים בנויים לפיו.

לאחרונה נחשפתי לסיפורה של מלני סטפן, מרצה בכירה בבית ספר לרפואה של אוניברסיטת אדינבורו שקראה לאקדמאים לפרסם את סיפורי הכישלונות שלהם. היא גם פרסמה את שלה כמובן. לטענתה, סיפורים אלו עוזרים לנו ללמוד מהכישלונות של עצמנו וגם להתמודד עם תחושת הכישלון.
לדעתי היא פשוט הגיעה לתובנה דומה לשלי, והסיבה האמתית לכך שמומלץ לפרסם כישלונות היא שמדובר בסיפורים אותנטיים שיכולים להוציא אותנו גדולים, מבלי שניתפס נרקיסיסטים.

הכישלונות של מלני: http://melaniestefan.net/Mela_24Nov2017.pdf