זוכרים את עצמכם רק לפני כמה שבועות כשנגיף הקורונה עוד היה בתחילת הדרך? כשאנשים עם מסיכות ברחובות נראו לכם כמוזרים והימנעות מלחיצת ידיים הרגישה כמוגזמת? כל ניסיונות התקשורת למשוך את תשומת הלב שלנו לסכנות הנגיף בתחילת התפשטותו עלו בתוהו.
רוב הציבור סירב להיכנס להילחץ מהסטטיסטיקות והכותרות המפחידות שנזרקו לאוויר: 2% מתים –" לא נורא, אלה בעיקר אנשים מבוגרים או חולים". מניין החולים עולה באלפים כל יום – "ומה עם הנפגעים בתאונות דרכים?!". השפעת של המאה – "משפעת רגילה מתים יותר". בסין מכניסים אנשים להסגר – "בסין יש משטר טוטליטרי מופרע לגמרי".
זו בדיוק הבעיה עם עובדות – המוח שלנו מיומן לסתור אותן בצרוה אוטומטית עם טיעוני נגד. יש בזה הנאה מסוימת – פרשנות סותרת של עובדות גורמת לנו להרגיש חכמים יותר. יש בזה גם משחק מסוים, מעין תחרות דיבייט – המוח שלנו מקבל על עצמו את המשימה להעלות טיעונים נגד הסכנות שבנגיף הקורונה והוא יורה אותם אחד אחר השני בלי בעיה.
אנחנו מרגישים מנצחים, אבל בפועל כולם יוצאים מפסידים.
כיצד האסימון נפל
אסימונים נופלים כשאנחנו לומדים לעומק על אירועים שמסתתרים מאחורי עובדות ומספרים. כמו שלמדנו על המתרחש בסין ובאיטליה. רק סיפורים פרטניים מסוגלים לגרום לנו להפנים סכנה, לשנות את דעתנו ולבסוף גם את התנהגותנו.
"כשאנו קוראים טיעונים עובדתיים יבשים, אנו קוראים עם אגרופים מונפים. אנחנו ביקורתיים וסקפטיים. אבל כאשר אנו שקועים בתוך סיפור אנו מפילים את המגננות האינטלקטואליות שלנו. אנחנו מונעים בצורה אמוציונאלית ונראה שזה משאיר אותנו חסרי הגנות." אומר לנו ג'ונתן גוטשצ'ל, המחבר של הספר הנהדר "החיה שמספרת סיפורים" (Jonathan Gottschall “The Storytelling Animal”).
איטלקים כמשל
"אתה חושב שזה אמתי?" שאל אותי חבר ציניקן כשהוא העביר לי את הטקסט הבא:
"כן" ענינו לו אחרי בדיקה מהירה – "זה מטורף!". כאן בדיוק נפל לי האסימון הראשון לגבי החומרה של נגיף הקורונה. אני לא היחיד. תשחזרו גם אתם את הרגעים בהם הבנתם שמדובר במשהו חמור. האם מישהו סיפר לכם על התרחשויות במדינה אחרת? האם נחשפתם לסיפורי מקרה במדיה? האם מישהו העלה בפניכם תסריט אימה אפשרי (כאלה גם בנויים בצורה של סיפור)?
אני מבטיח שזה אחד מאלו, או שאולי אתם מהנדירים שהמוח שלהם הצליח לחבר את חלקיקי המידע שהגיעו בתחילת הדרך לייצר את תסריט הבלהות לבד. אולי דמיינתם תסריט לפיו מישהו קרוב אליכם נדבק בנגיף, אולי אפילו הצלחתם לדמיין לבד את הלחץ בבתי החולים ומוות של אנשים במסדרונות. ברכות, כנראה שאתם היפוכונדרים עם מחשבות טורדניות. אם לא, אני מציע לכם לשקול קריירה של כתיבה.
סטוריטלינג איכותי של האח הגדול ככלי להפלת האסימון. צילום מסך מאתר TimeOut Tel Aviv
מי לא משתכנע מסיפורים
גם היום יש הרבה מאד אנשים שלא קונים עד הסוף את חומרת המגפה ואת הצורך בנקיטת פעולות מנע. האם זה אומר שהם חסינים יותר מאחרים לסיפורים? לא, זה אומר שהם לא קונים את הסיפורים הספציפיים האלה, כלומר בהכרח מאמינים בסיפורים אחרים: סיפורים על גורמים אינטרסנטיים המעוניינים בעידוד הפאניקה, סיפורי קונספירציה, סיפורי סוף העולם, סיפורים על כעס האל על הומוסקסואלים… לא חסר.
איך נלחמים בסיפורים אלטרנטיביים כאלה?
לא, חידודים של כללי התגוננות לא עוזרים, גם לא עוזר לכתוב "נשארים בבית – מצילים חיים" מתחת לתמונת פייסבוק שלכם. סיפורים שאנשים מספרים לעצמם קשה מאד לנצח. סיפורים כאלה הם האויב האכזר ביותר, כזה שצריך לנקוט נגדו באמצעים תקיפים ביותר:
- סנקציות נגד על הפצה של סיפורים שקריים (כרפרנס אפשר לראות את האיסור על הפצה של נאציזם בגרמניה – עובד יחסית לא רע)
- סנקציות חברתיות קיצוניות כלפי מספרי הסיפורים האלטרנטיביים ומפיציהם (ראו את ההתנהלות של אמריקאים מול הפגנות של נאונאצים)
- שימוש במובילי דעה של ציבורים בעייתיים, נגד הנרטיבים החלופיים ולטובת הנרטיב המרכזי (ככה, בעקבות דרישות של יהודים, אנחנו יכולים לשמוע את האפיפיור וגם ראשים של מפלגות ימין אירופאיות מדברים נגד האנטישמיות הגואה)
- חיזוק הנרטיב המרכזי בסטוריטלינג עוצמתי (ראו כדוגמה כמה השפעה הייתה ל"רשימת שינדלר" של שפילברג על חיזוק נרטיב השואה)
- התאמת הנרטיב המרכזי לקהילות ספציפיות
האיום המרכזי על שלום העולם, אם כן, הוא לא וירוס כזה או אחר, אלא אמונה בסיפורים בעייתיים ושקריים. התעלמות מכוחם של סיפורים היא התעלמות ממה שעושה אותנו אנושיים, התעלמות מהטבע שלנו. והתעלמות מהטבע אף פעם לא מביאה למקומות טובים.
Hebrew