גמישות מחשבתית כערובה לניצחון על קורונה

בשבועות האחרונים נראה שהרוב המוחלט של אזרחי ישראל ושל העולם כולו הפנימו וקיבלו את אסטרטגיית הסגר. זו גם הקריאה שאנחנו שומעים מהתקשורת, מסלבס ומתמונות פרופיל של אושיות פייסבוק בארץ ובעולם. אבל אולי, רק אולי, הנרטיב הזה שגוי ויביא רק ליותר מוות וצער.

נרטיב האלטרנטיבי – יותר ימותו בגלל הסגר

בימים האחרונים נחשפתי במלוא העוצמה לנרטיב האלטרנטיבי ובהיגיון שבו והרשו לי לשתף אתכם בכמה מהנקודות הבולטות שלו.

לפני הכל, חשוב לציין, שנרטיב זה אינו מערער על נקודת המוצא של המיינסטרים הרפואי. כלומר גם כאן נקודת המוצא היא שמדובר בנגיף מסוכן, שיביא למותם של אנשים רבים, בין אם ישירות ובין אם בעקבות קריסה של חלקים ממערכת הבריאות. מה שכן, תומכיו, ומדובר בפרופסורים לכלכלה, מומחים בכירים למערכות בריאות ורופאים, רואים גם סכנות נוספות, גדולות יותר, באסטרטגיית הסגר המלא.

הנה רק כמה מהדוגמאות לסכנות הללו:

סטרס: אין זה סוד שאנשים המוצאים את עצמם ללא פרנסה סדירה, כמו רובנו בימים האלה, מגיעים לרמות סטרס גבוהות. סטרס שנחשב כגורם מרכזי לאינספור מחלות מקצרות חיים כמו סרטן או מחלות נפשיות כמו דיכאון. סטרס שווה מוות מוקדם.
עוני: האבטלה הצפויה לגדול דרסטית בעקבות המשבר תגרום לעלייה בכמות אנשים מתחת לקו העוני. אלה כידוע חיים פחות בגלל העדר גישה לרפואה פרטית, העדר כסף לתרופות ולמזון בריא. עוני שווה מוות מוקדם.
– מניעת טיפול: רופאים מעלים שסגר יכול למנוע מאנשים חולים לקבל את הטיפול שהם זקוקים לו, מה שבהכרח יסכן או יקצר את חייהם:
o אדם עם התקף לב, מצב שבו כל רגע חשוב להצלת חיים, עלול להסס להתקשר למוקד חרום מפחד להידבק בקורונה בחדר מיון.
o חולה סרטן עלול לדחות כימותרפיה בגלל שהמתקן שבו מתקיים הטיפול יכול להיות סגור או בגלל חשש להידבקות.
o אנשים עם מחלות ריאה חמורות כמו נפחת ריאות (המחלה השכיחה ביותר בקרב מעשנים) עלולים למות בגלל העדר גישה למתקני הנשמה מתאימים.
עריריות: אנשים מבוגרים המנותקים ממשפחותיהם למשך שנה (עד שיגיעו החיסונים) עלולים לפתח דיכאון שיקצר דרסטית את חייהם.
אלכוהוליזם… לחיים!

אסטרטגיית הסגר הסלקטיבי

פרופסור דיוויד כץ מאוניברסיטת ייל, שהוא מומחה לבריאות הציבור ורפואה מונעת, מציע לנו להיזהר מאד שלא להרוס את הכלכלה, ולזוז מסגר אופקי מלא לטובת “מניעה אנכית” או סגר סלקטיבי בשפתנו.

לפי הגישה, אותה מנסים היום בהולנד וגם שקלו בעבר באנגליה וארה”ב, אנו צריכים לצמצם את הסגר לאוכלוסיות בסיכון, כמו המבוגרים ביותר והחולים במחלות כרוניות. במקביל צריך לאפשר ליתר הציבור לחזור לשגרה (תוך עידוד לריחוק חברתי והתנהגות מונעת הידבקות).

לפי הגישה של כץ, ברגע שהרוב הבריא של החברה יידבק בנגיף ו(בשאיפה)יחלים ממנו, תתפתח “חסינות עדר”, ואפשר יהיה לשחרר גם את אלו הנמצאים בקבוצות סיכון.

יותר מזה, אסטרטגיה זו תאפשר למקד את המשאבים המוגבלים של מערכת הבריאות ואת הבדיקות המצומצמות באוכלוסיות בסיכון. לתת להן את הפתרון האולטימטיבי ולקחת סיכון מחושב עם כל היתר, כמו שזה נעשה עם שפעת רגילה.

אגב, הסיכון אכן מחושב. חישובים מתמטיים התומכים ב”מודל בידוד על-פי קבוצות סיכון” פורסמו ב-26 למרץ על ידי פרופסור אמנון שעשוע (מנכ”ל ומייסד של “מובילאיי” שמשמש גם כפרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים), עם שותפו הפרופסור שי שלו-שוורץ ושורה של פרופסורים נוספים שתמכו במסקנות של השניים. אין לי עוד משהו חכם להוסיף בנושא, מכיוון ש… אני לא מבין אף אחת מהנוסחאות הללו.

קבעון מחשבתי כמחסום לשינוי כיוון

בואו נניח לרגע שחלופת הסגר הסלקטיבי היא אכן החלופה האולטימטיבית שתחזיר אותנו לשגרה יחסית, תייצב את הכלכלה ובסופו של דבר גם תציל חיים. בואו נניח שכל רגע שסגר אכן מייצר את כל אותן הבעיות ארוכות הטווח שהזכרתי קודם. הרי אם שינוי המדיניות ייקח הרבה זמן, אנו עלולים לצאת קירחים מכאן ומכאן.

אז למה אמצעי התקשורת המרכזיים נרתעים מהנרטיב החדש? למה פוליטיקאים לא מניפים את דגל הסגר הסלקטיבי?

התשובה היא שלשנות נרטיב, במיוחד אם מדובר בנרטיב שהאמנת בו, היא משימה קשה ביותר. ישנו מספר לא מוגבל של חסמים פסיכולוגיים שעוצרים אותנו מלעשות זאת. הנה כמה סיבות לכך:

  1. קושי של שינוי עמדות – קל הרבה יותר לפתח עמדות מאשר לשנות עמדות. לרוב מספיקים לנו כמה חלקיקי שניה בשביל לפתח דעות על אדם או נושא והללו יכולות להישאר אתנו חיים שלמים. אז אם מדובר בעמדות שפיתחנו במשך שבועות שלמים, הן נמצאות עמוק בתוך החיווט המוחי שלנו ושינוי שלהן דורש מאמץ מאד אקטיבי מצדנו.
  2. להתחבא זה עניין הישרדותי – נגיף הקורונה הוא אכן עניין של חיים ומוות. אסור לעשות כאן שגיאות וסגר מלא נשמע כמו משהו בטוח ששומר על כולם [הטיעון הנגדי, להזכירכם, הוא שכל רגע בסגר מלא פוגע בנו יותר].
  3. קושי להפריד בין הנרטיב לבין תומכיו – התומכים הבולטים ביותר של סגר סלקטיבי (אלה היו הנשיא טראמפ שניסה לשדר עסקים כרגיל בתחילת הדרך וראש ממשלת בריטניה בוריס ג’ונסון) לא נחשבים כאמינים בעיני התקשורת ואף מעוררים אצלה סלידה (מה גם שהם שינו את דעתם בלחץ הציבור ומערכות הבריאות).
  4. קושי להפריד בין הנרטיב לבין תומכיו 2 – מנגד, תומכי אסטרטגיית הסגר הם אנשי רפואה העומדים בקדמת המאבק בקורונה. אלו אנשים שקל לנו מאד להזדהות איתם. ליבנו יוצא אליהם. כל שינוי ביחס לסגר אכן יפגע בהם ובמאמצים שלהם להבריא חולים בצורה אנושה.
  5. איטליה – התמונות הקשות המגיעות בצורה יומיומית מאיטליה, מייצרות חרדה רבה בקרב הציבור ומקבלי ההחלטות. אף אחד לא רוצה שנהפוך לאיטליה מספר שתיים.
  6. חוק העדר – רובן המוחלט של המדינות המערביות תומכות בסגר מלא ומנהיגים פוליטיים חוששים להיות בין הראשונים לנקוט במדיניות שונה. הכי בטוח להיות כמו כולם.
  7. אשליית המוסר –סגר מלא מייצר תחושה של סולידריות. מנגד זה לא מרגיש לנו פייר לבודד אנשים בצורה סלקטיבית, רק בגלל שהם נמצאים בקבוצת סיכון או בגלל גילם.
  8. ביקורת כלפי שינוי עמדות – נראה שמדובר בתופעה הנפוצה במיוחד בישראל – אנחנו לא מוכנים שהפוליטיקאים שלנו ישנו את דעותיהם. כאשר זה קורה אנחנו מתייחסים אליהם כמו לפוליטיקאים שלא עמדו בהבטחות שלהם לפני הבחירות. שינוי עמדות נחשב בגידה.

 

רק שלא ניתקע באמצע

כל הסיבות שהוזכרו מייצרות לדעתי מצב מאד מסוכן שבו המעבר בין אסטרטגיית סגר כללי לאסטרטגיית סגר חלקי יהיה הדרגתי. קל לדמיין כיצד עצם העלאת הנושא של סגר חלקי, הרבה לפני קבלת החלטה על שינוי אסטרטגיה, תגרום לכך שחלק מהציבור יפסיק להישמע להוראות הסגר. הדבר עלול להוביל לעלייה בקצב ההדבקה, קריסה של מערכת הבריאות, דחייה נוספת של מועד החזרה לשגרה והתמוטטות כלכלית… לא כדאי לנו.

אז מה אפשר לעשות?

לא, אני לא מציע לחבריי בתקשורת להחביא את הנרטיב, אורם המחמם של האמת ושל הפלורליזם הדמוקרטי חשובים לי מדי. אני כן מציע לדון באסטרטגיה הזאת, אבל ללא התלהמות ועם המון אחריות. פחות להציף את הציבור בחולשות של אסטרטגית הסגר (אפשר להשאיר את אלו לפובליציסטים שוליים כמוני), אלא להציג את הסגר כשלב מקדים הכרחי לבלימת הגל הראשוני של הפנדמיה ואת הסגר הסלקטיבי כשלב שני אותו חייבים לתכנן ולתזמן.

ברמה המעשית כדאי גם לשקול את חיזוק הסגר לפני פתיחתו החלקית, כדי להימנע מכך שחלק מהציבור יחליט להקל על הסגר על דעת עצמו.

אם יש משהו שהפנדמיה הזו מלמדת אותנו, זה שאין באמת שחור ולבן, שאין אמת אחת מוחלטת ושהעתיד לא ברור, גם לא למומחים גדולים. בכל רגע יכולים להתברר פרטים נוספים על הנגיף שיטרפו לגמרי את הקלפים של שתי האסטרטגיות להתמודדות איתו. מה שברור הוא שגמישות מחשבתית ומוכנות לשינוי כיוון מהיר, הן ערובה ליציאה שפויה מהמגיפה.

שיהיה לנו בהצלחה!

הגעתם עד לפה, לא תיצרו קשר?!

he_ILHebrew
he_ILHebrew