מה קובע מי אנחנו נהיה, עד כמה בריאים נפשית נהיה, עד כמה בריאים גופנית? הרבה שנים המדע ראה בגנים את הבסיס לכל אלו, את אותו הקוד הקדמוני הקובע את אופיינו, את התנהגותנו ואת בריאותנו. גם אנחנו האמנו במשך שנים רבות שקביעה גנטית היא גורלית ורובנו מאמינים בכך עד היום.
האמונה הזאת הזרימה תקציבים חסרי תקדים לפרויקט מיפוי הגנום האנושי. המדענים היו בטוחים שיוכלו למצוא בגנים שלנו גם את הסרטן גם את מחלות הנפש, וגם את התרופות לכל אלו. אבל זה לא קרה. הגנים התבררו רק כפוטנציאל וה"בוס" המחליט על מימושו לא נמצא. הפרויקט לא הצדיק את עצמו ותקופת הזוהר של הגנים תמה.
מאז קמו הרבה גישות חלופיות המנסות למצוא את הבוס האמתי. יש כאלה המאמינים שמדובר באלמנטים חיצוניים החיים בסביבתנו וגופנו כמו חיידקי הקיבה, יש כאלה שממליכים את הסביבה ואת סגנון החיים, ויש כאלה שמדברים על תודעה או על התפיסות שלנו.
אחד התומכים הבולטים ביותר של הגישה האחרונה, כנראה המפורסם ביותר (ולכן גם השנוי ביותר במחלוקת) הוא ברוס ליפטון (Bruce Lipton). ראיונות אתו וסרטונים בהפקתו או בהפקת מעריציו מציפים את הרשת וזוכים למיליונים רבים של צפיות.
נקודת המוצא של ליפטון בהרצאותיו היא שהאמונה בגנים כמי שקובעים את עתידנו הייתה רק סיפור. סיפור שמדענים בחרו להאמין בו (לזכותו יאמר שהוא היה מהמדענים הראשונים שהבינו שגנים לא הולכים לספק את הסחורה). ליפטון גם מבקר הרבה מהסיפורים העומדים ביסוד החברה המערבית המודרנית: האמונה שהעולם מונע משאיפה לכוח ולכסף, שמלחמות הן דבר בלתי נמנע ורבים אחרים.
האמונה בסיפורים הללו קובעת את המציאות שלנו, את מדיניות הממשלה, את תוצאות הבחירות, ואולי גם את הבריאות הפיזית והנפשית של כל אחד ואחת מאתנו. כך ייתכן שהאמונה בסיפור שיש לנו נטייה גנטית לפתח סרטן, יכולה לעודד את הגנים לייצר מוטציות סרטניות…
כאן בדיוק ליפטון מציע לנו סיפור חלופי: סיפור לפיו חשיבה חיובית יכולה לרפא אותנו מכל מחלה. סיפור לפיו רק אם נגיד לעצמנו דברים חיוביים (כל יום בצורה רפטטיבית) נוכל לתכנת את הגנים לייצר תאים בריאים.
אני אוהב מדי פעם להקשיב לליפטון, אבל לטיעון הזה קשה מאד לטיפוס רציונלי כמוני להתחבר. אני ביקורתי גם כלפי הסיפור שלו. מה שכן, אני מקבל לחלוטין את נקודת המוצא של ליפטון – **יש המון סיפורים בחיינו שהאמונה בהם פוגעת בנו**: על פני האמונה ש"אנחנו לא טובים מספיק" וש"ירשנו תכונות שליליות מהורינו", דרך אמונה ש"כבר מאוחר מדי להשתנות" ועד לאמונות פוליטיות כמו "ערבים מבינים רק כח" או "רק אם נעזוב את ההתנחלויות השלום יבוא" (סליחה שגלשתי פתאום לפוליטיקה.., בכל זאת – הבחירות בדרך).
העלאה למודע של הסיפורים המעכבים היא שלב ראשון לצמיחה ולהתפתחות אישית. השלב השני הוא התמקדות בסיפורים מקדמים, והשלב השלישי הוא יצירה של סיפורים משלנו, להם אני קורא "סיפורים אישיים אסטרטגיים".
_________
בונוס – ליפטון מספר סיפורים
ברוס ליפטון עצמו אגב מאמין מאד בכוחו של הפורמט הסיפורי, ואף הפיק מספר סרטונים עם "סיפורי ילדים" שמסבירים את הרעיונות שלו.
כאן הוא מדגים כיצד התפיסה שלנו מייצרת את אותה התכנית הפנימית הבעייתית:
ובסרטון הבא ליפטון מסביר את הגישה האנרגטית (הרוחניקית משהו) שלו דרך סיפור מוזר הכולל בובת אלברט איינשטיין, בובת אייזק ניוטון ונסיכה מזדקנת… איינשטיין מסביר שהעולם הוא לא חומר ואנרגיה, אלא רק אנרגיה. (אה והכל נעשה כמחווה לפרד רוג'רס שאותו כבר הזכרתי באחד הפוסטים האחרונים).
מגוחך אבל די אפקטיבי:
Hebrew