הסיפור שאיתו גנץ/לפיד היו יכולים לנצח בבחירות הללו

(נכתב ופורסם בבוקר יום הבחירות)

לפני כשבועיים כתבתי פוסט המנבא את זכייתו של ביבי. בפוסט, בין היתר, בירכתי את ביבי על היכולת לספר סיפור רלוונטי לבוחריו. אבל אני מאמין שיש כאן שניים לטנגו ואת הניצחון של ביבי נוכל לזקוף גם "לזכות" הסיפורים המחורבנים של גנץ ושל לפיד.

קשה מאד להוכיח שמסרים כאלה או אחרים לא טובים, זו הסיבה שהם קיימים, אבל הרבה יותר פשוט להראות שמסרים מסוימים הם סיפורים לא טובים, או לא סיפורים בכלל.

לא איגע אתכם בניתוח מפורט של המסרים לפי גישת הסיפור (עשיתי, אבל יצא משעמם להפליא), רק אציין את המובן מאליו – אף אחד מהמסרים לא עומד בסטנדרטים של סיפור. לא השניים הישנים של לפיד: "באנו לשנות" ו-"נלחמים על המדינה", לא "ישראל לפני הכל" של גאנץ, וגם לא "כהנא חי | עם ישראל חי" האחרון.

היעדר מבנה של סיפור ברור זה לא בהכרח רע, כי אנשים בדרך כלל לא רעים בלהרכיב את הסיפורים לבד במוחם. הבעיה המרכזית היא בכך שלכל הנ"ל חסר פרמטר מרכזי שחייב להופיע במסר אם הוא רוצה להפוך לסיפור והוא – תכלית מסוימת למסע של גיבור הסיפור.

במילים אחרות, הביקורת המרכזית והכל כך נפוצה כלפי מחנה "רק לא ביבי" היא ביקורת מדויקת להפליא גם כביקורת על הסיפור של כחול לבן: לאיזה מסע אתם לוקחים אותנו?

מתוך הפחד להרחיק מצביעים גם מימין וגם משמאל, המפלגה מוותרת על הצגת האידיאולוגיה וכך מייצרת אצל בוחריה תחושה של פשרה – נוותר על אידיאלים לטובת ניצחון על ביבי. תחושת פשרה היא תחושה נוראית שיכולה להרחיק בקלות את המצביעים ביום הבחירות. תשאלו את הילרי קלינטון  שייצרה את התחושה הזאת אצל הרבה דמוקרטים.

הדרך היחידה לנצח את תחושת הפשרה היא להציג תכלית ברורה שלא רק נשענת על הצד השני. לא ימין לייט, לא אלטרנטיבה שפויה לשמאל או לביבי, אלא מרכז עם סימן קריאה. משהו שאף מפלגת מרכז ישראלית לא השכילה לעשות מאז "קדימה" (שרצתה לקחת את ישראל …קדימה).

אני קורא לאידיאולוגיה הזאת – "מסלול הצדיקים". אידיאולוגיה הטמונה בהבנה שהחיים מורכבים יותר ממה שאנשי הקצוות חושבים, שברוב המקרים אין שחור(כחול) או לבן. אידיאולוגיה של בגרות – בגרות להבין שהליכה עיקשת וחסרת פניות לכיוון מסוים לא מביאה למקום טוב.

לדעתי ישראלים רבים הגיעו לרמת הבגרות הזאת וההבנה שהקצוות טועים, שמנהיגים צריכים להיות גמישים, שכל מקרה צריך להישפט לגופו בקונטקסט שלו. שלפעמים צריך להיות קפיטליסטים ולפעמים קומוניסטים, לפעמים כדאי להילחם ולפעמים צריך לעשות שלום. העיקר להתקדם.

הנה לכם אפילו סלוגן קטן שיכל לעמוד במרכז הסיפור: בין שקר לשקר נמצאת דרך הישר – כחול לבן.

אסיים בהשראה שלי ל"מסלול הצדיקים":

נ.ב. למי שתהה, לביבי יש כרגיל סיפור מאד ברור וחד. בסיפור של ביבי יש טובים (ימין חזק), יש רעים (שמאל חלש והתקשורת), תכלית ברורה (ארץ ישראל כמעט שלמה) וגיבור עם אבן חכמים ביד (ביבי המלך היודע לעשות את הבלתי אפשרי ולקבל את ההכרה של העולם לסיפוח שטחים כאלה ואחרים). כפיים!

שתף…

הגעתם עד לפה, לא תיצרו קשר?!

    he_ILHebrew